<h1>ספר החינוך מצוה ר"פ</h1>
<h2>דף יב:</h2>
שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר [ויקרא כ"ב] וכל זר לא יאכל קדש, ובא הפירוש המקובל שזה הקדש הוא התרומה לבד וכל מה שנקרא תרומה, אבל לא בא להזהיר בכאן על קדשים אחרים. ומה שנקרא תרומה גם כן אלו הבכורים, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [פסחים ל"ו ע"ב] מן הקבלה ותרומת ידיך [דברים י"ב] אלו הבכורים. משרשי המצוה כמצוה הקודמת. וממעלות הקדש שיאכלוה משרתי יי ונשיהם ובניהם ועבדיהם אשר קנו להם ויתנוה לבהמתם ולכל חייתם ולא לאחרים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [גיטין י"ב ע"ב] שעבד כהן שברח אוכל בתרומה דקנין כספו הוא מכל מקום, וכן אשת כהן שמרדה הרי היא אוכלת, וכל אשת כהן אוכלת אפילו היא בת ג' שנים ויום אחד, וגם הארוסה לו היתה ראויה לאכול אלא שחכמים גזרו שלא תאכל עד שתנשא, כמו שבא בריש פרק (קמא) [ה'] דכתובות [נ"ז ע"ב]. עבד עברי של כהן אינו אוכל, שהרי אסרה התורה שכיר עולם ושכיר שנים כמו שכתוב [ויקרא כ"ב] תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש, אבל עבד כנעני אוכל דקנין כספו הוא, וגם אם קנה העבד עבדים גם הם אוכלים על ידו משום דכתיב [שם] כי יקנה נפש קנין שיש במשמע שהנפש יעשה קנין, אבל אם העבד השני קנה שלישי אינו אוכל, דכי יקנה הנפש קנין אמר רחמנא ולא קנין הקנין. וכל כהנת שנבעלה לפסולי כהונה אסורה לאכול בתרומה לעולם, וגם אנדרוגינס גם כן בין שנבעל דרך זכרותו או דרך נקבותו, ואף משוך, והוא מי שנמשכה ערלתו עד שנראה כאלו לא מל, אסור לאכול מדרבנן עד שימול פעם שנייה. ויתר פרטיה רבים יתבארו במסכת תרומות. ונוהג איסור אכילת התרומה לזרים בכל ישראל זכרים ונקבות בכל מקום שיש שם תרומה דאוריתא דהיינו בזמן שארץ ישראל ביישובה כי אז חיוב התרומה דאוריתא, כמו שנכתוב בסדר שופטים עשה ו' בעזרת השם. ובזמן הזה נוהג איסורה מדרבנן בפירות ארץ ישראל כמו שנכתוב שם. ועובר על זה ואכל תרומה והוא זר, כגון ישראל שהוא זר או אפילו כהן או כהנת שנתחללו מן הכהונה באחד ממיני החילול הידועים שהורונו חכמים זכרונם לברכה חייב מיתה בידי שמים, כמו שבא בסנהדרין פרק תשיעי [פ"ג ע"ב] מדכתיב [ויקרא כ"ב] ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש.
